הפוגה דוקומנטרית עם סיני אבט

צילום: איה אפרים


סיני אבט חתם בתאגיד השידור הישראלי וישמש כמנהל החטיבה הדוקומנטרית. אבט ניהל בעבר את פסטיבל דוקאביב, ועד 2009 שימש כמנהל ערוץ 8 שהפך לאחד המנועים המרכזיים מאחורי פריחת ענף הדוקו בישראל. 

היי סיני, תתחיל אתה, איך הגעת לתחום הדוקו?
את דרכי בטלוויזיה התחלתי כקופירייטר במחלקת הפרומו של ICP שריכזה את ערוצי הכבלים. מאוחר יותר, עברתי לנגה תקשורת שם הייתי אחראי על הפרומו של ערוץ 8, וכך בעצם התגלגלתי אל התחום הדוקומנטרי. בהמשך, מוניתי למנהל תכניות ולמנהל הערוץ. בנוסף, הייתי המנהל האמנותי של פסטיבל דוקאביב שהסתיים במאי האחרון.

דוקאביב זה דבר נהדר. מה החזון שלך בנוגע לדוקומנטרי בתאגיד?
התוכן הדוקומנטרי הוא חלק משמעותי מאוד מהשידור הציבורי. הוא מאיר את הפינות ששכחנו להסתכל עליהן, מעורר שיח ויוצר תהודה. אני חולם על סדרות וסרטים דוקומנטריים, מקוריים, רעננים, חדשניים ורלוונטיים.

מה הופך סרט דוקומנטרי למוצלח לטעמך?
סרט דוקומנטרי מוצלח הוא כזה שמשנה לך נקודת המבט, שמראה לך זווית מבט חדשה. סרט שמרגש אותך, מלמד. סרט שאחרי הצפייה בו אתה לא אותו האדם שהיית לפניו.

יש קווים אדומים ביצירה דוקומנטרית מבחינתך?
יוצרים דוקומנטריים צריכים להישמר מפגיעה בגיבורים שלהם. לפעמים הפיתוי לנצל לטובת הסרט את הגיבור עלול להיות גדול, וזו סכנה שצריך להישמר מפניה.

אמרנו השראה, זה המקום שלך להמליץ על כמה סרטים דוקומנטריים שאהובים עלייך במיוחד.
בשמחה, אני מתחיל עם ''ארצם של הנאורים''– עירוב מסחרר ועוצר נשימה בין הז'אנר הדוקומנטרי לעלילתי. יצירה קולנועית מרשימה ויזואלית ומתוחכמת המציגה את זוועות המלחמה.


''כסאו של האב''
היא פנינה קטנה שלא זכתה למספיק תשומת לב בדוקאביב האחרון – סרט העוקב אחר שני אחים חרדים מברוקלין, שלאחר שנים של אגרנות מפנים את דירתם. לכאורה לא קורה בו הרבה, אבל בין החפצים הרבים והמוזרויות שלהם מסתתר קסם רב.

''מוות בבאר שבע'', סרטם של טלי שמש ואסף סודרי שזכה בדוקאביב האחרון, הוא תיעוד מצמרר של הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ושל האופן בו ברגע מסוים אלימות נוראה מתפרצת מתוך האדם הרגיל ברחוב. 

''ואלס עם באשיר'', סרטו של ארי פולמן, הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים, וגם סיבה לגאווה כי הוא הופק במסגרת ערוץ 8 כאשר הייתי שם.