ריאיון בסיכון גבוה עם גל ברגר

צילום: איה אפרים

רגע לפני הקניות לשבת, החלפנו כמה מילים עם גל ברגר שהצטרף באחרונה לתאגיד. ברגר משמש כתב לענייני פלסטינים ברשת ב' מזה כעשור, ולפני כן היה כתב לענייני ערבים במקור ראשון. במהלך עבודתו סיקר את האינתיפאדה השנייה, את המבצעים השונים ברצועת עזה ואת עסקת שליט.

היי גל. איפה אנחנו תופסים אותך?
בשוק מחניודה בירושלים, עורך קניות לשבת. השוק הכי עשיר והכי צבעוני בעולם. יותר טוב אפילו מהשוק בחברון, שגם אותו אני מאוד אוהב.

קניות לשבת זה מאתגר למדי. מהו האתגר הכי גדול בלהיות כתב לענייני פלסטינים? 
יש לא מעט, אבל שניים מרכזיים שקופצים לי לראש כרגע. קודם כל, מושא הסיקור שלך – הפלסטינים במקרה הזה - לא תמיד ששים לשתף איתך פעולה. הרבה אנשים חשדנים בצד השני כלפי עיתונאים ישראלים, חלקם עוינים את התקשורת הישראלית ואחרים פשוט נואשו מהתקשורת הישראלית ולא רואים טעם בשיתוף פעולה כזה. 

האתגר השני קשור בקהל הישראלי שחלק ממנו פיתח במרוצת השנים אנטגוניזם כלפי כל מה שקשור במילה פלסטיני ובסופו של דבר את הסיפורים הרי צריך להביא לקהל הזה. סיפורים שיגרו אותו, שיגרמו לו לפתוח עיניים ואף יאתגרו אותו.

האם אי פעם היית בסכנת חיים במהלך סיקור?
כן. כשסיקרתי את העימותים בשכונת שועפאט במזרח ירושלים לפני שנתיים בעקבות רצח הנער הערבי בן ה- 16 מוחמד אבו חדיר בידי יהודים. עמיתי ואני חנינו את הרכב בצד של כוחות הביטחון אבל הרגשנו שנכון יותר להיות בצד השני – זה של המפגינים - כדי לשמוע אותם ולהביא את הקולות. לא יכולנו להגיע אליהם דרך הכביש הראשי כי אז היינו נקלעים לקו האש והאבנים. אז בחרנו לצעוד לשם בסמטה צדדית המקבילה לכביש. היינו לבד, לא בשדה הראייה של איש, ובערך במחצית הדרך התנפלו עלינו כעשרה צעירים רעולי פנים, אחד מהם עם סלע בידיים, שהתקרבו במהירות תוך כדי צעקות "מי אתם?" בערבית. קריאתנו בערבית "עיתונות" לא הועילה. כנראה חשבו שאנחנו מסתערבים. הכול קרה תוך שניות. הם הפרידו ביני לבין עמיתי, אותי לקחו לחצר בית מוקפת חומה בתוך הסמטה, הפצירו בי להרים ידיים והחלו חיפוש גופני, כשאחד מהם מניף כל העת סלע מעל ראשי. אלה היו רגעי אימה אמיתיים. בסוף שחררו אותי, אחרי שמצאו תעודת עיתונאי בארנק שלי. אז ראיתי שגם עמיתי שוחרר. חצינו יחד לצד שבו היו המפגינים, מבועתים. ובאופן לא ברור– המשכנו בסיקור כרגיל. שם, בתוך ההמון הזועם, עד כמה שזה יישמע מוזר, שחררנו אנחת רווחה.

האם לדעתך יהיה שלום עוד בימי חיינו?
פעם חשבתי שכן. לצערי, חסרות באזור שלנו הנהגות המסוגלות לוויתורים כואבים ואמיצות דיין כדי להפסיק למכור לעמיהן חלומות שווא.

מי האויב הכי גדול שלנו בצד השני? מי החבר הכי טוב שלנו?
לא נבון לדבר על חברים בצד השני כי זה בדרך כלל שורף אותם. האם יש בצד השני פוליטיקאים שאפשר מה שנקרא "לעשות איתם עסקים" ולקיים ביחד איתם מסגרת של שקט ויציבות יחסית באופן המשרת את שני הצדדים? יש ויש. האם יש שם מנהיגים המסוגלים לוויתורים כואבים תוך ויתור על חלומות ואשליות כדי לחתום הסכם שלום? לא בטוח. יש בצד השני המון אנשים טובים שרוצים כמו המון אנשים כאן לחיות את חייהם בשקט. שהמילה שלום לא מרתיעה אותם ושהישראליות משמשת להם מופת בדברים רבים. הבעיה שהם רוב דומם. דומם מדי. יש גם לא מעט גורמים בצד השני שמנסים לחבל בכל אפשרות של שקט. ועדיין, האויב הכי גדול שלנו בצד השני זה הייאוש, היעדר אופק לעתיד. בעיקר אצל הצעירים.

מהו הסיפור הכי חשוב שיצא לך לפרסם?
אחד הסיפורים החשובים שפרסמתי רק בחודשים האחרונים עסק בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. הגיעו לידיי כשבעים ספרים כאלה ממקצועות שונים הנלמדים בבתי הספר של הרשות בשנת הלימודים הנוכחית. אזרחות, היסטוריה, גיאוגרפיה, לימודי אסלאם ועוד. כתות א' עד י"ב. זה היה מרתק בעיניי ועצוב כאחד.

מרתק משום שזה אפשר לי הצצה ראשונה ונדירה אל תוך ספרי הלימוד הפלסטיניים העדכניים ביותר מבלי שהייתי צריך לעבור דרך גורמי תיווך אינטרסנטיים. עצוב משום שגיליתי עד כמה התשתית החינוכית שמובאת בספרי הלימוד הללו מרחיקה גם את הדור הצעיר הנוכחי בצד הפלסטיני מאפשרות של לחשוב עלינו במונחים של פיוס היסטורי. ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית לשנת 2016 עושים הכול כדי למחוק את קיומה של ישראל מהתודעה של התלמידים, מעלימים את נושא השואה באופן בוטה כאילו הייתה שם גנאי, ומקדישים כר נרחב לעיסוק בשאלות של גן עדן וגיהינום ומי הצדיקים שייכנסו לגן העדן ומיהם הרשעים והכופרים שדרכם סלולה לגיהינום – עיסוק שקיבל ביטוי גם בקיר הפייסבוק של רבים ממחבלי ההסלמה האחרונה.

במעבר חד, מה משמח אותך בעבודה שלך?
לשמוע אנשים אמיצים בצד הפלסטיני שחורגים מהקו הלאומי הפטריוטי גם כשנפתח המיקרופון, פותחים את הלב ואומרים מה הם באמת חושבים או מרגישים, מבלי לדפוק חשבון לשאלה אם זה פופולארי או לא.

יש מי שטוען ששידורי הלייב היו המהפכה האמיתית שהתרחשה בניסיון ההפיכה בטורקיה. איך אתה רואה את ההשפעה של פלטפורמות כגון פייסבוק לייב ופריסקופ על עבודתם של העיתונאים, ובכלל – על זרימת המידע בעידן שלנו?
בעיניי זו המהפכה האמיתית. העולם החדש הזה שבו כל אחד הופך לריפורטר בפני עצמו. בעבור מי שיש לו את הג'וק הזה שנקרא אקטואליה זהו נכס ואוצר בלום. אוקיינוס של מידע ב- LIVE ובלי מסננות, כך שרק אתה בורר לעצמך. לגבי עיתונאים, ובפרט אלה המסקרים את העולם הערבי והפלסטיני, אין לנו את הפריבילגיה לא להיות נוכחים בפלטפורמות האלה כיום. זה חלק אינטגרלי מהעבודה שלנו, אני חושב שגם הקהל המגוון מצפה לכך ממך. אם אתה רוצה להיות רלוונטי, אתה חייב להיות שם.

ולסיום, תן לנו טעימה מהמילייה - מיהו הכתב עם המבטא הכי טוב בערבית?
ללא ספק, חזי סימנטוב מערוץ 10, האחד והיחיד. לא אשכח שבמוקטעה לא האמינו לי שהאיש הוא יהודי דובר עברית.