''טופס 101'' עם נועה אקסינר

נועה אקסינר, 30, חיפה-חשמונאים, אחראית דיגיטל בכאן רשת ב' ועורכת תכניות. 

היי נועה, ברוכה הבאה לבלוג שלנו. איך נראה יום טיפוסי שלך בכאן רשת ב'?
היום שלי רצוף האזנה לכאן רשת ב', כאשר מהבוקר ועד הערב אני נמצאת בחיפוש מתמיד אחר הסיפורים המעניינים ביותר והבאתם לדיגיטל. בטוויטר אנחנו מעניקים הצצה לכותרות החמות ביותר של התחנה, בפייסבוק אפשר למצוא הרבה תכנים שמגיעים מאחורי הקלעים, ולשמוע מהעורכים ומהמפיקים זוויות חדשות שלא דיברו עליהם בשידור, ובסאונדקלאוד קטעים נבחרים מהתוכניות מוגשים לגולשים בפורמט דיגיטלי וזמין.

העבודה ברדיו לא חדשה לך. ספרי לנו קצת על המסע שלך בעולם הרדיופוני
אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי לארצות הברית להדריך במחנה קיץ, שם הכרתי את הבת של ירון אנוש, שיר. דרכה הכרתי את עולם הרדיו, את התוכנית של אביה, "קול שישי", ואת הקהילה שנוצרה סביבה. זו הפעם הראשונה שחשבתי על הרדיו כמשהו שאוכל להשתלב בו. כשחזרנו לארץ, היא לקחה אותי לסיבוב ברשת ב'. מי היה מאמין ששבע שנים אחרי, אני אעבוד באותה תחנה בדיוק.

לפני כאן רשת ב' הספקתי לעבוד ברדיו קול יזרעאל בזמן התואר בתקשורת, ולאחר מכן ברדיו קול רגע שם עבדתי במחלקת החדשות, ערכתי תוכניות ומוזיקה וגם הגשתי מבזקים. אגב, ברדיו האיזורי, בשונה מהרדיו הארצי, אתה עושה הכל – גם עורך, גם מפיק, ולפעמים גם מגיש אייטמים. זו הייתה תקופה מטורפת, היינו עושים הכל כדי להכין את התכנית האזורית הכי מעניינת שיש, עם הנושאים שהכי חשובים למאזינים של התחנה. היינו אחראיים לחשיפה של סיפורים גדולים וסיקרנו אירועים חשובים, ראיתי בעיניים כיצד מערכות בחירות מקומיות הוכרעו באולפן בבית קשת. בחדשות מקומיות אין מקום לספינים תקשורתיים ומילים גדולות. כולם מכירים אותך בתור בכיר ברשות, כולם זוכרים מה אמרת בראיונות.

את נמצאת מאחורי הקלעים, עד כמה בוער בך להתקדם אל המיקרופון?
זה בהחלט החלום. לפתוח מיקרופון זה לא עניין של מה בכך, צריך לדעת איך לדבר, איך להיות רלוונטיים ולומר את עיקרי העניין, ובתוך כל זה, גם לדעת להביא את עצמך. היו לי פה ושם הזדמנויות לשדר, בזמן ההקמה, בשידורי ספורט ובפינות בתוכניות שונות – ואני מקווה שבעתיד הקרוב אתקדם להגשה. כך או כך, יש משהו מיוחד גם בלהיות מאחורי הקלעים ולומדים מזה המון. בכאן רשת ב' יוצא לי לעבוד עם אנשי המקצוע הבכירים ביותר בעולם החדשות. אני לומדת מהם מדי יום, על הדקויות והניואנסים של המקצוע, על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, ומן הצד השני, אני שמחה כשאני זוכה ללמד אותם משהו על דיגיטל וסושיאל.

הגעת לכאן די במקרה, או כמו שאת מכנה את זה ''בפוקס''.
נתקלתי באלדד קובלנץ אחרי פאנל בפסטיבל "שובר מסך". הייתי מספיק חצופה לגשת אליו ולשאול אם עדיין מחפשים עובדים בתאגיד. הוא היה מאוד נחמד והפנה אותי לפרטי התקשרות לשליחת קורות חיים. כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי מייל מעומר בן רובי, כיום מנהל כאן רשת ב' ובעבר בין השאר המרצה שלי במכללה, שמזמן אותי לראיון. בתוך שלושה שבועות הצטרפתי לכאן במשרדי ההקמה בתל אביב. זה היה חודש שלם שלא ירד לי בו החיוך מהפנים, לא האמנתי שהגעתי לכאן. האמת שגם היום, מדי פעם, כשאנחנו דקה לפני שידור של כאן מקומי, אני עוצרת לרגע ומעכלת מחדש שאני כאן.

ספרי לנו על האהבה שלך לשירה.
אני שרה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מילדות המקהלה האלה שאף פעם לא היו בשיעורים אלא בחזרות למופע כלשהו. למדתי לשיר במשך שנים, גם עבדתי בזה, שרתי בכל מסגרת שיש, הקמתי להקות, וכשהייתי סטודנטית הקמתי פרויקט ללהקות צעירות בשמשית, יישוב בעמק יזרעאל. הרכבתי מתודה של הרכבי רוק או פופ כחיבור לעבודה בקבוצה ויצירה עצמית. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. גם חינוך, גם מוזיקה. בפרויקט היו חברים למעלה מעשרים הרכבים שהופיעו על במות והקליטו אלבומים. נכון לעכשיו, בגלל התפקיד והמעבר למרכז עזבתי את הלהקה בצפון ועכשיו אני מחפשת להקה באיזור. מישהו בקהל מחפש סולנית? (ברצינות, דברו איתי).

כחיפאית, איך התמודדת עם הנסיעות הארוכות למודיעין בתקופת ההקמה?
בהקמה הנסיעות בהחלט לא היו פשוטות. הלוך חזור מחיפה למודיעין זה 4 שעות. זו הייתה סיטואציה קשה – כי התארגנו מדי יום לתחילת השידורים, אך עדיין ריחפה עננה של אי ודאות באוויר. כרגע אביאל, בעלי שיחיה, ואני חיים ביישוב חשמונאים הסמוך למודיעין, אבל עדיין חוזרים לצפון בכל סופשבוע. קשה לעזוב. יש עוד אנשים בתאגיד שעושים את הנסיעות הללו. תשאלו את ערן זינגר. גם הוא, כמוני, מכור לחיפה.

כמו שכבר סיפרת, עומר בן רובי, מנהל כאן רשת ב', גם היה מרצה שלך בלימודים. סגירת מעגל?
אין ספק. עומר היה המרצה שלי בשיעור הראשון של השנה הראשונה בתואר הראשון בתקשורת. כשאני מסתכלת אחורה, בזכותו, הרגשתי שיש סיבה ללמוד תקשורת, אל מול כל אלה שטוענים שאלה לימודים מיותרים. אני זוכרת שאת הסדנה שלו לקחנו ברצינות יתרה מכל השיעורים ועד היום אני משתמשת בעקרונות שהוא לימד אותנו כשאני מגיעה לערוך אייטם חדשותי. זו סגירת מעגל מרגשת מאוד, עומר אמר לי בסוף הסמסטר שכדאי לי לשקול להישאר בתחום החדשות. אני לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני רוצה, אבל הדברים שלו הדהדו לי בראש באיזשהוא מקום. אני מאוד שמחה שהדרכים שלנו נפגשו בסופו של דבר.

מהם האתגרים הכי גדולים שלך בעבודה ברשת חדשותית ומלאת אירועים כמו כאן רשת ב'?
האתגר הגדול הוא להצליח להביא קהל מאזינים חדש לכאן רשת ב'. הרדיו הוא מדיום רומנטי, שהצליח לשרוד מהפכות תקשורתיות בלי להשתנות יותר מדי, אבל הרשתות החברתיות באמת מאפשרות לעשות משהו חדש, לספק הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודת הרדיו והאנשים שמאחורי הסיפורים והחדשות. אני שואפת להפגיש את המאזין פנים מול פנים עם אריה גולן, קובי אוז, רן בנימיני, שרון פרי וליאן וילדאו. להכניס אותו ל''משרד'' שלהם, רגע לפני שהם פותחים את המיקרופון.

ספרי לנו על כאן מקומי.
מלבד הדיגיטל, אני גם עורכת את התוכנית "כאן מקומי" שמשודרת מדי חמישי בשעה 21:00 וחושפת עוולות שונות ברחבי הארץ. בתוכניות שלנו אני משתדלת להביא סיפורים חדשים שהתחילו מהשטח, אלו סיפורים שיכולים להיחשב כסיפורים קטנים אבל הם הדברים שהכי מעניינים אותנו, האזרחים, ביום יום. עם כל האהבה לדיגיטל, לב העשייה הוא השידור, וכשאני מצליחה להביא סיפור חשוב לשידור זה מרגש, ואם הצלחנו לפתור בעיה כלשהי או לסייע, אז זו בכלל הרגשה מעולה. עד כה, על קצה המזלג, פתרנו בעיה של הזנחת בית קברות, עזרנו לאדם שנשרף לו הבית להשתקם ולמצוא דירה, ואנחנו מעורבים במאבקים חברתיים ולא מרפים עד שאנחנו רואים שינוי – גם אם זה לוקח זמן. בשנה הבאה יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, שמבחינתנו זו דרמה שאנחנו רק מחכים לסקר ולצפות בה מקרוב.

הגיע הזמן לפינת השאלה הקבועה: בכמה קבוצות ווטסאפ של כאן את חברה?
וואו. נקודה כאובה. המספר המדויק נכון לרגע זה – 34 . כן כן, מה ששמעתם.

לסיום, מכיוון אנחנו באינטרנט, תראי לנו את בוטן החתולה?
ברור. איזו שאלה.

מיאו.