מיומנה של כתבת כאן באירופה - #1

אנטוניה ימין, כתבת כאן באירופה, על מפגש מפתיע עם ''התקווה'' ברחוב אוקספורד עוין

"צ'יקן אור ביפ"? אוי, זאת בכלל לא השורה שלי. אבל היי, אני מודה שבשעה שש בבוקר אחרי לילה שלם ללא שינה מאד קל להתבלבל. לפעמים נראה לי שבחרתי בחיים של דיילת אוויר, מינוס השיער המסודר והאיפור המתוקתק במהלך טיסות. את זה אני באמת שומרת רק למסך.

לפני חמישה חודשים הוצבתי מטעם כאן לשמש ככתבת אירופה של תאגיד השידור הישראלי. מאז חיי התהפכנו מן הקצה אל הקצה. וכשאני אומרת התהפכו מן הקצה אל הקצה, אני לגמרי מתכוונת לזה בקטע טוב. אין לי ספק בכלל שיש לי את הג'וב הכי מגניב בעולם. בכל יום אני פוגשת אנשים חדשים, נוסעת ברחבי אירופה ומגלה יבשת שסועה, משתנה, אבל עם אופי מלא וויברציה. אז נכון שלא תמיד אני בטוחה על איזו טיסה אני נמצאת, ובאיזו שפה אני אמורה לדבר, וגם עכשיו, ברגעים בהם אני כותבת את המילים הללו, העיניים שלי אדומות מחוסר שינה, אבל אני נהנית מכל רגע. ועכשיו במיוחד, כי אני בדרך הביתה.

לקח לי הרבה מאוד זמן לקרוא לברלין, המקום בו התמקמתי (עד כמה שאפשר להתמקם כשאת כתבת אירופה) - "בית". והאמת שהתחלתי לקרוא לה ככה רק אחרי שאמיר בן זוגי ופומפי (הכלב שלנו) הצטרפו אלי. בחודשיים הראשונים שלי בברלין בשיחות הפייס-טיים האינסופיות שלי עם אמיר הייתי פשוט אומרת "אני בדרך לדירה". אבל לאט לאט אני מבינה ש"בית" זה פשוט המקום שבו נמצאים האנשים והיצורים האהובים עליך.



אני חוזרת עכשיו לברלין אחרי חמישה ימים בלונדון (באמצע קפצתי ל-12 שעות למינכן אבל זה כבר סיפור אחר), במהלכם ליוויתי ביקור רשמי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בלו"ז הצפוף היה גם ריאיון עם ניאו נאצי יהודי שיצא מהארון, אבל באופן מפתיע מה שהיה הכי מאתגר לסיקור הפעם זאת הפגנה שהתקיימה במרכז העיר.


בניגוד להפגנות שהתקיימו בסוף שבוע שעבר בהן צעדתי יום אחד עם המפגינים למען אחדות ספרד ויום אחד עם המפגינים נגד אחדות ספרד, הפעם היה מדובר בהפגנה נגד ישראל. 3000 מפגינים יצאו למרכז לונדון, פסעו ברחוב אוקספורד שהישראלים כל כך אוהבים לערוך בו קניות, וצעקו Free Free Palestine. המפגינים הנחושים הסבירו לעוברים ושבים שישראל היא מדינת אפרטהייד ושהמציאות של ילדים פלסטינים היא מציאות בה חיילים ישראלים מעירים אותם באמצע הלילה כדי לעצור את אביהם התמים. ובתוך כל הסיטואציה הזו, אני מוציאה את המיקרופון שלי, עם המילה ''כאן'', בולטת וגדולה ובעברית. ובהתחלה לא נעים לי כל כך, ובכלל התחושה הכללית היא ''בא לי לעוף מפה, וכמה שיותר מהר''. אבל אז, פתאום, אני מבינה שברגע הזה אני לא רק עיתונאית. ברגע הזה אני גם ישראלית, וזה לא משנה כמה אני צריכה להיות אובייקטיבית. ואתם יודעים מה? אני אוהבת את זה, ואני גאה בזה. ואני מוציאה את המיקרופון ובין דגלי פלסטין מונפים אני צועדת ומצלמת ומספרת לכם, אתם שם בבית, שההפגנה היום קטנה בהרבה מן המצופה, ושהמפגינים כאן ניסו לשחזר את ההפגנות הגדולות בתקופת צוק איתן, אז 40 אלף מפגינים יצאו לרחובות – אבל הפעם ללא הצלחה.



ולא, אני לא שוכחת לרגע שגם לישראל חלק גדול בסכסוך ואני גם לא שוכחת שההפגנות האלה משפיעות על אירופה ועל מקבלי ההחלטות כאן. אני צועדת ומסביבי לא רק צעירים ערבים, אלא גם בריטים מבוגרים שמשוכנעים שישראל טועה. אני גם לא שוכחת את הבחור החרדי שראיתי רק לפני שלושה שבועות בפארק כשהוא מסתיר את פאותיו מתחת לכובע קסקט – כי המציאות העצובה היא שבשנת 2017 לפעמים עדיף לא להיות מזוהה כיהודי ברחובות אירופה. אבל ברגע הזה, אני בעיקר מרגישה שניצחנו, גם אם זה ניצחון קטן. המפגינים עוצרים ואני מנסה להבין מה קרה. אני עוברת את האנשים שלפניי, נדחפת בין דגלים בצבעי אדום, שחור, לבן וירוק – ומולי קבוצה של מפגינים פרו ישראלים שרים את "התקווה". צמרמורת. באותו רגע השורה שלי גם לגמרי מתבהרת. לא דיילת אוויר אלא כתבת אירופה שלכם, ועד הפעם הבאה אני אומרת: "אנטוניה ימין, ברלין".

עקבו אחרי אנטוניה גם בטוויטר