חיי המתים: The making of

חיי המתים היא סדרת רשת חדשה מבית כאן דיגיטל. תפסנו את תמר קומם, היוצרת, לשיחה על תהליך היצירה. 

היי תמר, ברוכה הבאה לבלוג. סדרת רשת חדשה ומאוד מושקעת שיצרת, ''חיי המתים'', עלתה לאוויר לא מזמן.  מניין הגיע הרעיון לסדרה? 
בתי קברות תמיד סקרנו אותי, או נכון יותר לומר שהסיפורים שקבורים בהם הם שמסקרנים אותי. אתה עובר על פני המצבות, על חלקן יש תמונה או כתובת עלומה, מסתורית, על חלקן חסר שם. אתה עומד מעליהן ותוהה מי היו האיש או האישה שקבורים תחתן, שאין שום זכר לקיומם פרט לאותה מצבה. אני חושבת שבתי קברות מעוררים את הפחד העמוק ביותר שלנו. הפחד להיעלם לנצח. להישכח. רציתי לעשות סדרה שמביאה את הסיפורים המעניינים הטמונים בבתי הקברות, אז התחלתי לחפש את הסיפורים. די בתחילת החיפוש הגעתי אל בית הקברות לחללי מלחמת העולם הראשונה ברמלה. את סיפורם של החיילים האלה, שהגיעו מכל קצוות עולם, לא הכרתי. למעשה, לא ידעתי הרבה על מה שקרה פה בכלל במלחמת העולם הראשונה. החלטתי להניח בצד את כל הנושאים האחרים ולהתמקד רק בהם - ילדים שחצו יבשות והגיעו למות פה, בארץ ישראל. על שום מה ולמה?

אני חושבת שכשאתה מנסה לספר את סיפורו של עם שלם, למשל, אין שום דרך להקיף את זה, אלא אם תספר סיפור של איש אחד בתוך העם הזה. אין לנו כלים להתמודד עם סיפורים כלליים. אנחנו לא מבינים ״שישה מיליון״. אנחנו מבינים ״אנה פרנק״. סיפורים ספציפיים, וכך גם ״תקפתי״ את הנושא הזה. מבחינתי להכיר את ארתור ריצ׳רד פיצהרבט מניו זילנד, או את טהקור דלפט סינג ההודי, או את יוליוס פירר הגרמני, זה להכיר את ההיסטוריה של התקופה, או ליתר דיוק את החלום ושברו של התקופה. בתהליך העבודה המחויבות שלי כלפי החיילים שבהם בחרתי להתמקד הלכה וגדלה. קשה להבין בכלל כמה סיפורים היו, וכמה הבחירה הייתה קשה. פתאום רציתי להקים לתחייה כמה שיותר מהם, להציל אותם מאותו ״דראון עולם". אבל רק חמישה נבחרו, ואני מקווה שהסיפורים שלהם יהדהדו הלאה. מקווה שהם יעוררו סקרנות גם לגבי האחרים, ושאם משפחותיהם יתקלו בפרקים, הם ישמחו בהם. היה לי חשוב להעמיק כמה שיותר בתחקיר ולנסות לשאוב כמה שיותר מידע אישי על מי היו אותם חיילים, מה הם אהבו לעשות, מה חלמו להיות. האתגר פה היה לא פשוט בכלל. אין הרבה מידע. מדובר במאה שנים אחורה. מלבד זאת, גם המידע הקיים הוא מידע מאוד ״יבש״: תאריכי לידה, מקום מגורים, תאריך גיוס וכדומה. היה חסר לי את המידע שהופך היסטוריה לסיפור. לכן, אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בעשייה של הסדרה הזו, היא המפגש עם אנשים, שבמסירות נפש, משקיעים בתיעוד, תחקיר והחייאה של חומרים מהתקופה ההיא. בכל פרק, נוצר קשר עם אדם אחר שליווה אותי ואת החייל אל פרק עומד ושלם.

כמה זמן אתם כבר עובדים על הפרוייקט, ואיך מתבצעת העבודה עליו? 
התחלתי לעבוד על הפרוייקט בפברואר השנה ומאז אנחנו און אנד אוף על זה. התהליך מתחיל בחיפוש אחר סיפור. זה כמו לחפש מחט בערימת שחת, אבל, וסליחה על הקלישאה, כשאת מוצאת את הסיפור הנכון זו התאהבות. הפרק השלישי למשל, העוסק בסיפורו המדהים של ארתור ריצ׳רד פיצהרברט, נולד מתוך שורה אחת שקראתי עליו בספר שמצאתי באינטרנט. בשורה נכתב שאותו ארתור, שהיה בשנות השישים לחייו, זייף את גילו כדי להתגייס למלחמה והגיע לארץ ישראל בה נלחם לצד בנו עד לנפילתו באחד הקרבות על עזה. השורה הזו הטריפה את דמיוני. אפשר להגיד שבאובססיביות ניסיתי לדוג כל פיסת מידע על האיש הזה. פניתי לארכיונים ומוזיאונים שונים באוסטרליה ובניו זילנד, קראתי על ההיסטוריה של המשפחה שלו, שמקורה בכלל בבריטניה, והתחלתי לחבר את כל חלקי הפאזל הזה לכדי סיפור. החשש שאני חוטאת למציאות היה מאוד קשה בהתחלה, אבל עם התקדמות הפרקים והסדרה, הבנתי שאני חייבת להניח לזה. שגם אם פרטי מידע שונים סולפו עם השנים או תועדו שלא כשורה, הסיפור עדיין חשוב ועדיין מעניק חיים מחודשים לאותו החייל.

בתום תחקיר, אני ניגשת לכתיבת התסריט. בחרתי לספר את הסיפור בגוף ראשון. אולי כדי לחבר את השומע, הצופה, בצורה רגשית חזקה יותר אל החייל. זו בחירה, ואני מודה שאני מקווה שהיא הייתה נכונה. בחירת הקריין היא טריקית ויש לה משמעויות אדירות. כך גם בחירת האנימטור, מעצבת הפסקול ושאר האנשים שסייעו לי לבנות את הפרקים. אבל היה לי מזל גדול עם כולם. 

עם תום כתיבת התסריט, אני ניגשת להקלטת הוויס אובר ואז אני עורכת טיים ליין ראשוני של מהלך אירועי הפרק. הטיים ליין מורכב מתמונות ארכיון, קטעי וידאו ומסמכים שונים, ונותן תמונת מצב של מהלך הסיפור. בנוסף אני מתחילה לזרוע פסקול ראשוני שיעשיר את הטיים ליין ויגדיר את הדרמה, בעיקר כדי לתת השראה בעבודת האנימציה בהמשך. המטרה שלי היא להגיע לשלב הבא עם כמה שיותר מהויז'ן שלי על גבי טיים ליין. אבל תמיד יש בלאקים שנראים כמו חורים שחורים שלעולם לא ייסתמו. פה, שריאל קסלסי, במאי האנימציה, נכנס אל התמונה. אנחנו יושבים יחד על הטיים ליין ושריאל מתרגם אותו לסטורי בורד. האתגר בשלב זה הוא לקחת את רצף הארכיונים והמידע ההסטורי ולהפיח בו חיים ושפה ויזואלית.

שריאל: המטרה שלנו הייתה לצאת מהעולם הדוקומנטרי האינפורמטיבי, ולייצר דרמה דוקומנטרית. אני מקבל טיים ליין ראשוני ומנסה לדמיין את הניראות של הדבר הזה. השאיפה שלנו היא שמצד אחד הסדרה תהיה עם קו מאחד, אבל שכל פרק יהיה שונה. השפה הויזואלית צריכה להתאים לסיפור אותו אנחנו מספרים.

השלב האחרון, אבל הכה כה חשוב, הוא הסאונד. אווה ספיטקובסטי, מעצבת פס הקול, לוקחת את הפרקים ומפיחה בהם חיים וקולות. בעיניי סרט הוא חמישים אחוז סאונד. אווה הבינה את הראש מהר מאוד והעבודה איתה הייתה כל כך קלה ונעימה. היכולת רק להקשיב לפרק ועדיין להיסחף בו רגשית, היא עדות לעבודה המעולה שלה. 

כאמור, אחד הדברים שמיוחדים בסדרה הוא שכל פרק מתאפיין בשפה אחרת.  
היות וכל סיפור מביא עולם אחר לגמרי, רציתי שבכל פרק האסתטיקה תהיה שונה. הפרק על החייל ההודי מביא את המרקם והצבע של התרבות ממנה מגיע אותו החייל, וכך גם בפרקים אחרים. כל אדם הוא עולם, ואת זה רציתי שגם השפה העיצובית תבטא. בחמישה פרקים, שריאל היה צריך להביא חמישה עולמות שונים. בפרקים מסויימים הבאתי לשריאל רפרנסים ובקשתי שיילך בקו הזה. 

שריאל: החלק המאתגר ביותר היה באמת להמציא שפה שונה לכל פרק. תמר העבירה לי רפרנסים שונים לכל פרק, ומשם התחלתי לבנות את העולמות. עולם הדימויים של שחקן קריקט שונה מאוד מזה של חייל המגיע מהודו. ניסיתי לדמיין שאני אותו חייל וחשבתי איך הוא היה מתאר את זה. כשתמר מעבירה לי את הטיים ליין הראשוני, הבנוי מסטילסים וארכיונים, הרבה פעמים גם יש בו חורים כי פשוט אין חומר. המשימה הראשונה שלי היא לנשום עמוק, יש פה תהליך עד שנופל האסימון ועד שאנחנו מבינים לאיזה כיוון הפרק הולך, אבל ברגע שאני מייצר את הארט זה מתחיל להיות ברור יותר. התהליך של קביעת הניראות מתחיל בפריים אחד של קונספט ארט, שכולל את הצבעוניות והסגנון, את אופי התנועה. משם אותו הפריים משמש כרפרנס לבניית הסיפור כולו. ברור שבתהליך העבודה היו דברים שהייתי עושה אחרת, וזה היה כרוך בדיאלוג עם תמר. לדוגמה, לי הייתה התנגדות לשילוב של קטעי וידאו ארכיוניים בסיפורים. הרגשתי שזה עשוי לפגוע בשפה הויזואלית במקומות מסויימים, אבל במשא ומתן בינינו היו גם פשרות. יש המון אילוצים שמשנים את הבחירות והיכולת שלנו לעוף על הביצוע. אנימציה זה דבר שלוקח זמן וכסף, וכשיש מגבלות אז צריך למצוא פתרונות יצירתיים שעדיין יעבדו.


הסטורי בורד, כחלק מתהליך העבודה

מטבע הדברים, יש עיסוק רב במוות בסדרה, ולא רק במוות, אלא בשלל הרגשות והתחושות בזמן מלחמה - זעם מצטבר, עצבים חשופים, טראומה. איך השפיע עלייך מנעד התחושות הזה במשך הזמן שעבדת על הסדרה? 
תהליך התחקיר מאוד קשה נפשית, כי את נוברת וחופרת במלחמה. זה גולש אל החלומות ובהחלט מעמיד את כל המציאות בה אני חיה בפרופורציות שונות לגמרי. הפעם הראשונה שבה קראתי על מלחמת העולם הראשונה הייתה בכיתה ט', כשקראתי את הספר ''במערב אין כל חדש'' של אריך מריה רמרק. הספר הזה נצרב בתודעה שלי לנצח. בעיניי זה אחד מהספרים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. הסיטואציה בה שני ילדים שנולדו, ממש במקרה, מצדי אותו הגבול, הוצבו זה מול זה עם נשק קר-חם, והונחו להרוג זה את זה, ולא במלחמה בשלט רחוק, לא דרך עינית עם מטרה, אלא אשכרה לפלח את הגוף של אדם העומד מולם. העובדה הזו היא מטלטלת. את מבינה איך בסיטואציה הזו, השניים האלה רוצים רק דבר אחד - הביתה. הם רוצים לחיות. הם לא רוצים להרוג ולא לכבוש ולא לנצח במלחמה. בספר הסיטואציות האלה מתוארות כל כך יפה, ואני מאמינה מאוד בכך שיצירה היא הדרך שלנו להבין את האבסורד שבמלחמה. ולמרות זאת, מבחינתי הסדרה אינה עוסקה במוות. היא עוסקת בסוף ידוע מראש. אמנם הסוף של כולנו ידוע מראש, אבל זה עדיין לא אומר שחיינו סובבים סביב המוות. או שאולי כן? 

מהו הסיפור הכי מטורף שגילית במשך העבודה על הסדרה?
הסיפורים המטורפים הם אינסופיים פה. מטורף בעיני שגורקות מנפאל נלחמו בארץ ישראל עם חרבות מעוקלות וסכינים. מטורף לחשוב על יחידות של גרמנים וטורקים שנלחמו אלו בצד אלו נגד בריטיים, אוסטרלים, הודיים, ניו זילנדים. מגדל בבל פוגש את גוג ומגוג? ניסיתי לדמיין אפילו איך תיקשרו אלו עם אלו ברמה היומיומית. באיזו שפה דיברו? אני חושבת שהארץ נראית לי אחרת מאז הסדרה הזו. אני נוסעת לאורכה ובכל מקום קמים מולי לתחייה קרבות של פרשים אוסטרלים, או נבנות מסילות ברזל על ידי טורקים, וכמובן שהאדמה ספוגה בדם. מאז, לפני כן ועד היום. ההיסטוריה חיה בתוכי עכשיו הרבה יותר. היא מקיפה אותי והיא סוריאליסטית מאין כמותה.


האם שמה של הסדרה מתכתב עם הפואמה ''חיי המתים'' של חנוך לוין?

קלעת בול. את חיי המתים פגשתי לראשונה בגיל 25. חנוך לוין היה ונשאר היוצר שלי ואני אפילו די קנאית לו. בטוחה שהוא רק שלי. הוא האב הרוחני שלי, ללא ספק. קטונתי מלנסות ולתאר את היצירה שלו, אבל היא משפיעה עלי בכל דבר שאני עושה. הפואמה ״חיי המתים״ הוא התמה של כל הסדרה שלי. הפואמה הזו חתומה במילים הבאות, והן מסבירות טוב ממני למה:

״וגם מקץ הרבה שנים,
כאשר התפוררה גם הגלגלת
והיתה לגרגרי אבק, ורוח
בשריקה של בוז אותם הפיצה
לכל עבר, עוד נישא עמם
קול זעקת האיש המת, שועה גדולה שלא תתם:
הי, אתם למעלה, גם אני הייתי שם!״

לסיום, מהו הפרוייקט הבא שאת עובדת עליו? אם תרצי לחשוף.
כשאני עובדת על פרוייקט אני מאוד טוטאלית בו. אני חיה אותו כל יום כל היום. אז ברגע שנסיים את ״חיי המתים״, אני מקווה שנושא חדש יצוף ויתחיל לסקרן אותי במידה כזו שלא ארצה להניח לו.