''טופס 101'' עם שלומי אורון

צילום: נועה פאר אורון

שלומי אורון, 36, עורך וידאו בכאן חדשות

היי שלומי, ברוך הבא לבלוג שלנו. מה תפקידך ''כאן''? 
אני משמש כעורך וידאו במבזקים ובכתבות חדשותיות עד מאוד.

איך נראה יום עבודה טיפוסי שלך?
אני מגיע למתקן בצלע ההר במודיעין ב-12:30, מחתים כרטיס, עולה לחדר העריכה השקט ומחכה שתגיע עבודה. לרוב לקראת 17:30 מתחיל הלחץ האמיתי, המפיקה פורצת את דלת חדר העריכה בסערה ומכינה אותי לקראת הגעת הכתב לעריכת הכתבה. ב-18:30 נכנס כתב השטח, מותש מיום ארוך שהיה לו וממה שעוד מצפה לו. אני לוחץ על כפתור ההקלטה והכתב מתחיל להקריא את הקריינות מתוך התסריט שכתב. אחרי ההקלטה אני מניח את הקריינות על גבי ציר הזמן של העריכה ("טיימליין" - TIMELINE בלעז). לאחר מכן אנחנו מתחילים לאתר את הקטעים מהראיונות שקיים ובוחרים מהם קטעים קצרים ("סינקים" - SYNC בעגה המקצועית). את הקטעים האלה אנחנו משלבים בין קטעי הקריינות שהוקלטו. בין לבין נכנסת המפיקה בדלת ומתריעה בקול סמכותי או רך כי אנחנו הכתבה שפותחת את המהדורה וכדאי להזדרז, אחרת לא נגיע לשידור וזוהי אימתו של כל כתב.

ואז? ואז מתחילה החירות היחידה שיש לעורך הוידאו בחדשות. האפשרות לשלב קטעי וידאו על גבי קטעי הקריינות. זה לוקח כמה דקות וזהו, הכתבה מוכנה. אנחנו קוראים לעורך המשנה שיצפה בכתבה ויאשר אותה לשידור. ולבסוף, מלבישים על גבי הכתבה תרגום לכבדי שמיעה ושולחים לחדר השידור אל המהדורה. תם הטקס! אגב, לפעמים, יש יותר מכתבה אחת לעורך הוידאו במשמרת ואז הלחץ הוא כפל כפליים. אבל אינני נלחץ מכך כלל. התכונה החשובה ביותר לעורך וידאו בחדשות לחוצות היא להיות רגוע, שליו, כמעט סטואי, אל מול ההיסטריה והטרפת. אחרת הכתבה לא תגיע לשידור. אפשר להסתכל על עורך הוידאו כמו טייס - אם הוא נלחץ ואין טייס אחר בשטח - המטוס בבעיה.

חוץ מהעבודה בכאן, אתה משמש גם מורה ורכז מגמה. ספר לנו על הקריירה הפדגוגית שלך
יש בי תשוקה אמיתית להעביר ידע ולתת כלים ליצירה לכל אדם. זו נטייה שקיימת בי כבר מילדות. כמורה ורכז מגמה לתקשורת ולסרטים תיעודיים אני מלווה את התלמידים בתהליך לידת היצירה שלהם. לראות את התהליך של החינוך בסוף הדרך זה דבר מדהים, אבל בין לבין יש המון רגעים לא פשוטים. אני מסתכל על זה קצת כמו על גלגל ענק בלונה פארק - כשאתה מצליח עם התלמידים והם קולטים את החומר אתה על הגובה, מבסוט ומאושר. כשהם קשים, מתסכלים וכופים עליך לעסוק במשמעת ובזוטות במקום ביצירה - אתה למטה בגלגל, מחפש איך לרדת. אני מרגיש שהרבה אנשים שנמצאים בשידור הציבורי יש בהם מנפש ותשוקת אנשי החינוך. הם ערכיים ומאמינים באדם וביכולת שלו להצליח וללמוד. העיתונאים ואנשי ההפקה הטובים ביותר שהכרתי לאורך הקריירה הארוכה שלי כעורך הם כאלה. המנהל שלנו במחלקת העריכה, דורון סולומונס, הוא גם כן איש חינוך מטבעו ונשמה גדולה. וזה אולי נשמע חנפני אבל מי שמכיר אותו יודע שזה נכון.

אתה מתעד את התאגיד כבר מימיו הראשונים, וחלק מהתמונות גם מופיעות בבלוג שבו אנו נמצאים כרגע. מה גילית בכל הזמן הזה שאתה מתבונן דרך העדשה?
גיליתי חללית אם אימפריאלית שנותקה מהקרקע שנייה לפני שהייתה מוכנה לחלוטין. האנשים שעובדים בה מנסים למצוא את מקומם בסדר החדש בין הברדק הטכני לפלא השידור שתמיד איכשהו מגיע בזמן ובצורה טובה. התקופה הזו, של תחילת השידורים היא זמן ייחודי מאוד בו בבת אחת כל כך הרבה אנשים מנסים להסתגל לחמצן החדש שיש פה, ובמקביל, להיפרד מהעיירה ממנה הם באו ושאיננה עוד למגינת ליבנו (רשות השידור ז"ל, ערוץ 2 ז"ל). יש כאן אוסף של אנשים טובים מאוד באמצע הדרך שעוד מנסים למצוא את המשותף ביחד בכור ההיתוך החדיש הזה. דרך עדשת המצלמה הצלחתי להתמודד עם הבדידות ותחושת הניכור, עם הכאוס הראשוני והמטריד שהוא נחלת כולם כאן. אין התחלות קלות וזה אולי מעיד שאנחנו בדרך הנכונה. אני מנסה לראות את ההומור שבכל זה ולהנציח את הזמני, הראשוני והעתיד לחלוף. לטוב, לרע ולמכוער יש אצלי פינה חמה, ליבי יוצא אליהם והם מושכים את עיניי. כנראה משהו מאיש החינוך שבי.




תמונות מחיי התאגיד. צילום: שלומי אורון


מה הופך תמונה לסיפור שלם?

כמובן, ההקשר. זה יכול להיות דבר חריג שאתה לא מצפה לו והוא מעניין. תמונה יכולה להיות סתמית אבל לפעמים מספיקה מילה אחת או חצי משפט לצידה כדי לייצר לה משמעות ועומק. במובן אחר, מדובר פה ביכולת לעורר מחשבה ורגש דרך החיבור הזה.
אותי מעניין לתפוס את הדבר שמעבר למה שמצולם, לכן אני גם משתדל שלא להתעכב יותר מדי כאשר אני מצלם אלא לעשות זאת כמעט בחטף ואחר כך להתמודד עם התוצאה כמו עובדה מוגמרת. אני מנסה לראות ולהרגיש את החריגות הזו ולתעד אותה בזמן אמת. הרבה פעמים אני מבין את המשמעות האמיתית והפרשנות רק אחרי שהתמונה יצאה לאור.

כעורך וידאו, אתה לפעמים נמצא במערכת בשעות מאוחרות. המקום מקבל אופי אחר בשעות הלילה האלה? (כפי שגם ניתן לראות בתמונות שלך)
ביום, החללית הזו כמרקחה מבעבעת. אין לאף אחד פנאי לבני האדם ולקרבם, אתה מוסלל ישירות לעבודה ואינך מעניין ברמה האישית אלא ברמה התכליתית של נתינת העבודה וההספק. זו תעשייה!. מכיוון שבחלל הגדול שבו עובדים מאות אנשים יחדיו באופן ספייס עצום אין חלונות אלא רק תאורת פלורוסנטים חזקה אז שעת הליל מתחילה בדיוק ב-21:00, לאחר המהדורה המרכזית. כל הזעפים והמתחים הולכים ונחלשים, מרבית האנשים הולכים הביתה ונותרים אנשי הליל. יורד השקט על ההיכל הגדול לטוב ולרע, פתאום בסוף המשמרת יש סיכוי לבני האדם להיפגש ביחד ולפתח קשרים חברותיים, לצחוק מעט וגם לשיר ולשתף כמו בבלוז על הקשיים שאנחנו עוברים כעובדים חרוצים במהלך היום-יום. הלילה זו שעת חשבון הנפש.

איזה תחביבים נוספים יש לך?
אני מתופף בהרכבים ולהקות שונות כמו להקת רדיאטור ועם היוצרת הנפלאה לירון בן שמעון. בעבר ניגנתי והופעתי עם דקלון, אריק סיני, יהודה קיסר, שחר חסון (כן, הסטנדאפיסט! בתקופה שהייתה לו דמות של ראפר בשם MC מנצור) סי היימן ואהובה עוזרי ז"ל, שהייתה חברה קרובה מאוד שלי ואני מתגעגע אליה מאוד. האהבה הגדולה שלי היא מוסיקה ופרטי טריוויה על היסטוריה ישראלית. יש לי ידע עצום במוסיקה ותרבות ישראלית. איכשהו לצערי, זה לא מתבטא כרגע בעבודה בתאגיד אבל אני בדרכי לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. יש לי משיכה גדולה למילים, בעבר למדתי קופירייטינג אצל תרצה גרנות ז"ל וכיום, אני לומד תסריטאות. ויש לי עוד סוד קטן, אני כותב שירה. אני מקווה שיום אחד גם יהיה לי אומץ להוציא אותה לאור, בינתיים אני עוד קצת מתבייש.