חיים גורי: אימה נוראה וכוח עצום

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

נחום אבניאל, משורר וכותב בחטיבת הדיגיטל, נפרד מחיים גורי ומכל מה שהיה בשביל הארץ הזו

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.
זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.
אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם
עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,
אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
(עיבל, 56)

חיים גורי אינו, ואותה תחושה מוכרת מתגנבת אל הלב, התחושה שמשהו מרוח הארץ הזו מת יחד איתו. וזה מביך מאוד לומר, כי כמה אפשר לדבוק בקלישאות, וכמה אפשר לומר שהיה גם לוחם וגם משורר, שהקרבות העקובים מדם שבהם השתתף לא הכהו את רוחו ולא הזיזו אותו כמלוא נימה מן השאיפה "להעמיד את החיים על יסוד אחר", כלשונו של פנחס שדה.
אבל זו האמת. גורי היה מוצג חי ממוזיאון תש"ח, ונדמה היה לי שכך גם ראה את עצמו. מוצג מן העבר שבא ברגליו ומדבר את שיריו מן העומקים. חרד לגורל הארץ הזו, חרד ליושביה. קול קורא ממעמקים, קול של משורר-נביא, שלדבריו יש כובד שלמעלה מן המילים הרגילות.

פגישתנו האחרונה הייתה בערב השקה ביתי שארגן על גג ביתו משורר מכובד וידוע. כאשר באתי לבקש את חתימתו ולשאול לשלומו, ראה את הכיפה לראשי ופנה אליי בנימה אינטימית: "אתה מכיר את החבר'ה האלה של תג מחיר? תגיד להם להפסיק עם זה, זה הרסני, זה לא אנושי". מעבר למבוכה שבזיהוי האוטומטי – ולאחר שהבטחתי לו שאם אפגוש מישהו כזה אזהיר אותו מן המשמעות הנוראה של מעשיו – הבנתי מה נשב ממנו, וזה היה נעים ומחמם כמו לפגוש שוב את סבי: תחושה של אחריות. הוא לא חילק ל'אנחנו' ו'הם', כמקובל היום, אלא הבין שזה 'שלנו' ואנחנו חייבים לעצור את זה. הוא חיפש שליח לסדום להתריע מן הרעה, ולא נרתע מלנסות, אולי יש עשרה צדיקים בעיר.

אני זוכר את גורי בערב אחר, עומד על מרפסת בית קפה בגוש עציון ומביט אל שורות הגפנים ואל השמש השוקעת בהן. במקום שבו אחרים ראו יופי, ראה הוא את חבריו נופלים בזה אחר זה. הוא ידע את כוחה של האדמה, וחי במקום הזה, מקום הפער בין החי והאובד. כך גם דיבר על ספרו 'עיבל': 

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה הייתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם הייתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

בעיניו של גורי – ואני יודע כי שמעתי אותו אומר זאת באוזניי – לא היה פער בין המשורר הלאומי למשורר הלירי. אלה התקיימו באותו אדם זה לצד זה, וכל פעם אחד מהם התפרץ בשיר. הוא היה ישראלי יהודי מאוד: מלא חרדה, אך מלא ברצון לתקן. כועס על המעוות, אך לא מוכן להשלים איתו. לוחם מלא בכוח הסתערות, אך משורר שעולמו הפנימי חי ושואף לחיים, גם אם רואה לנגדו תמיד את צל המוות. 

"אינני שליח ציבור", חתם את דבריו באותו ערב, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום שבו לחמתי והוא טעון לגביי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".